לרגל שבוע הספר אנא קבלו "טעימה" מעל גב סופה—אהבת האני הדייג מעכו ורותי הזונה מחיפה.
עברית מוכר במבצע 17 שח' בלבד – https://goo.gl/jeivI8
ירון לונדון, ערוץ 10 – "הסיפור נהדר"
איריס לביא, קול ישראל – "הספר סוחף ואקזוטי"
הסופר אמנון ז'קונט – "הספר מתאר באמינות רבה קונפליקטים דרמטיים בנפשן של הדמויות ובינן לבין עצמן"
על אהבת הדייג והזונה:
בכל יום א' בשבוע היה ביומי הדייג לובש עליו את בגדי החג שלו וחנוט בעניבה היה הולך אל רותי הזונה היהודייה בחיפה. אבל לפני כן היה הולך אל החמאם התורכי הישן כדי להתמרק מכל ריחות הים. היה רובץ ברפיון אברים מפקיר את גופו הגרום להבל החם שאפף אותו כתינוק ברחם אמו מקרצף את כל החולין שבו מבפנים ומבחוץ. אחר כך היה נשכב על איצטבת השיש הצבעונית כחרדון על פיסת שמש, מרוקן את גשמיותו הלֵאה כדי להתמלא בשיכרון הציפייה המתוקה הממתינה לו לעת ערב. לעיתים היה מבקש מעלִי הנער להצליף בגבו בהצלפות הקורבאז' – השוט התורכי המזומן לעינוגי הגוף – כדי להחיש את התרוקנותו מן הישן של טרדות היום, אבל לא הִרבה בכך על מנת לשמור את העיקר המזומן לו בחדרה החמים של רותי.
לחיפה היה נוסע באוטובוס, אבל כאשר הגיע לחליסה, השכונה הערבית המקבלת את פני הבאים מעכו, היה עולה על מונית כדי להגיע לרותי כגביר, רג'ול. מעין אדווארד בזעיר אנפין, אבל לא ממש. הבית שבו הייתה רותי מקבלת את אורחיה היה נטוע בחמוקי הר הכרמל באותה שלוחה היורדת לוואדי רוּשְמִיָיה, ליד הגשר הגדול, בתפר שבין שכונות היהודים לשכונה הערבית. הבית הקטן, ובו חדר ומטבח שבצידו אמבטיה שהותקנה כאילו בלא מקומה, עמד לעצמו על מתלול ההר, אבל קרוב יותר לשולי השכונות היהודיות. המונית עצרה לצד גרם מדרגות עץ ועפר שהובילו אל פתח הבית.
האני אל- ביומי היה "הקבוע" המיוחד שלה. האם היו לה עוד "קבועים"? לא שאל, אבל את לילות יום ראשון הייתה שומרת לו- ורק לו, וגם היא הייתה מכינה עצמה לכבודו. את ימי שבת הייתה עושה אצל משפחת אחיה לא הרחק משם במתלול הרחובות המובילים לרחוב פבזנר בהדר הכרמל. את האני הייתה מכנה: חמודי. חמודי על שום מה? על שום שסיפרה לו כי אינה מבחינה בין אחמד מוחמד ומחמוד, וכולם מבחינתה נחמדים, אבל אתה החמוד מכולם. ולחמודי הייתה שומרת את שאריות ארוחת השבת: צ'ולנט פולני, רגל קרושה, כבד קצוץ כיוצא בזה מתפריטם של היהודים האשכנזים.
תחילה התקשה חמודי לבלוע את העיסה המאוסה הזאת, את הדג המוזר "הגעפילטע פיש", ואת הג'לי הדלוח בלימון הקרוי רגל קרושה. היה עושה עצמו נהנה, אבל לאט לאט בעבור הזמן התרגל לטעמים האלה ואפילו נהנה. תחילה נהנה כי היו אלה טעמים וריחות שעטפו את רותי, אבל אחר כך גילה את טעמם הם לעצמם, טעם של חיים שבאו מרחוק עירומים מאותם מיני תבלינים וצבעים שעליהם גדל בשוק הישן של עכו. זה היה גילוי גדול: גם מעבר לחומות הכבדות של עכו, מעבר לאותה פיסת ים הצמודה אל החומה שבה טרח על פרנסתו, יש חיים אחרים שהביאו לו את רותי.
היה מדיר עצמו בימי ראשון מן הערק לא רק כדי שיכל לספוג את טעמיה וניחוחותיה של רותי במלוא חושיו, אלא מכיוון שמצא שהיין היהודי המתוק שהביאה מבית אחיה הלם יותר את טעמיו של יום א' בשבוע, והבדיל בין קודש לחול.
רותי באה מעיירה קטנה הכורעת תחת עומס השלג אי שם בירכתי רוסיה; הקטנה בין שבעת אחיה ואחיותיה בבית אביה- אדוק מאוד בחסידותו. הייתה תולה באחיה הגדול שְמִיל עיניים מעריצות, ומשהתפקר והצטרף לקבוצת חלוצים ציונית של השומר הצעיר, השילה אף היא את כל שביסיה וגרביה העבים, התמכרה למגע החופש הצונן שליטף את אבריה החשופים והצטרפה לשמיל במסעו לארץ ישראל.
אולי מחמת אלה הילכה את תחושת החופש צעד אחד רחוק מידי, ומיכרה עצמה לגברים, ומחמת שהתאהבה בגזע הגברים כלו לא מיקדה עצמה בגבר אחד מסויים, וסופה שמצאה פרנסתה במה שנהנתה.
שמיל, מבוגר ממנה בעשר שנים, לא מחה על הליכותיה. היא הייתה בת שש עשרה כשעזבה את בית אביה והלכה אחריו לארץ לא זרועה. כאן התחתן שמיל ורותי פנתה לאן שפנתה.
רותי לא סיפרה למשפחתה על חמודי אבל באחד מאותם ימי ראשון קרה הדבר שאין לו פשר המחבר רחוקים. פתאום נזכרה בהוריה ובאחֶיה שנשארו ברוסיה, ואפילו תמונות מהם לא היו לה. מעל אירופה נאספה חשרת ענן, וליבה של רותי ניבא לה רעות. כאשר נעמד חמודי בפתח, מצוחצח ומבושם כתמיד, קיבלה את פניו באותה חביבות טבעית שלה, אבל לאחר שנתיישבו ליד השולחן אמרה: "רק רגע", לקחה את פמוטות השבת מן הארון והציבה אותם על השולחן. הדליקה את הנרות, ובכתה.
"אני מתגעגעת לאמא ואבא לאֶחי ואחיותי", אמרה.
חמודי אסף אותה אליו, חיבק אותה ולטף את שערה. אותו לילה ישנו זו לצד זה מבלי שעשו את אותו מעשה שזונה מתפרנסת ממנו.
בימים אחרים, בנסבות אחרות היה אפשר לקרוא לזה אהבה.
למחרת הפתיעה רותי כאשר באה אל שמיל לביתו. למראה סימן השאלה על פניו סיפרה לו על חמודי.
אולי אח אחר לא היה מעכל שאחותו גם זונה וגם נקשרת בערבי, אבל שמיל לא היה "אח אחר". הוא קיבל מאחותו הכל.
"שמיל", אמרה לו, "אינני נעשית צעירה יותר, ויום אחד אצטרך לפרוש. מה אעשה"?
"אמרת שהערבי שלך דייג. אולי אקשור לו עסקים בחיפה ויעשה קצת כסף, והוא יכלכל אותך בשנים הבאות".
אמר ועשה. הוא הכיר בשוק תלפיות סוחר אחד בדגים. "מה דעתך, אכיר לך דייג בעכו, שיביא לך דגים טריים בזול". "תכיר, למה לא"?
"אולי תצטרך להשקיע קצת בסירות חדשות", אמר שמיל בהיסוס. "למה שאשקיע, אינני מכיר אותו, ואינני יודע מה יביא לי, ומיהו בכלל", גלל הסוחר את רשת הדייגים בידו.
"מה דעתך אולי תיסע לעכו תפגוש אותו ותחליט".
באיזה יום א' שהוא בא שמיל לביתה של רותי וקבע לחמודי פגישה עם אותו סוחר בדגים במזח הדייגים בעכו.
ביומי סובב עמו מעט בסמטאות ואחר הראה לו את סירותיו ורשתותיו ושוחחו כמה דגים הוא מביא ביום ואלה סוגי דגים וכיוצא בזה.
אבל אחרי שהלך, ירד ביומי אל אחת הסירות כדי ליישר חבלים שהתרופפו וראה חבילת שטרות גדולה קשורה בשרוך נעל מונחת בקרקעית הסירה. "היא נפלה מכיסו של הסוחר כאשר כרע לבדוק את הסירה", חשב. אסף את החבילה ורישרש בה. הוא לא ספר אותה, אבל ידע כי כמות כסף כזאת לא ירוויח כל חייו.
בקוצר רוח חיכה ליום ראשון, ומשהגיע לא טרח ללכת לחמאם, אלא מיד מיהר לחיפה לשוק תלפיות, אל סוחר הדגים.
כשנכנס לשוק נדהם. כזה שוק לא ראה מימיו. הרעש היה גדול. הדוכנים היו מסודרים עיגולים עיגולים קומה על קומה עד לתקרה דמוית כיפה שראשה בשמים. הפינה של הסוחר הייתה בצד, וריחה ריח של טחב הים בלול בחריפות חמוצים ממינים שונים ולא מוכרים. לשוק הזה לא היה רק מראה אחר וריחות אחרים גם חסרו בו צבעי התבלינים שאותם הכיר מן השוק של עכו.
גם הסוחר נדהם בתורו. הוא לא ידע היכן איבד את הכסף, ואם איבד היה בטוח שהמוצא הלא ישר לא יחזיר אותו לבעליו, אם בכלל יידע מיהו.
הוא חיבק את האני ונישק את שערו. אחר שלף מעט מן השטרות, ונתן להאני". "קח, קנה לך סירות ותקן את הסירות שיש לך, ואם תצטרך עוד רק תגיד. תן לי ידך, ונתקע כף עשינו עסק".
כאשר בא אל רותי לא היה מבושם ומטופח כרגיל, ולראשונה הכירה את האני אל-ביומי הדייג הערבי מעכו כשהוא עירום ועריה מתבליניו, בריח הים ובזיעת הגבר אשר לו, וכאשר שמעה את סיפורו ידעה כי לא עוד לאורך זמן תהיה זונה.
איך לרכוש את הספר:
http://mendele.co.il/?wpsc-product=algavsufa
אצל המחברים: 0545571666, 0544798761
ובחנות ירדן, ככר ציון ירושלים.
על גב סופה 